"אין מקום לאשליות – פסק הדין יהיה חבל התליה" - ציון 79 שנים לפעולת פריצת כלא עכו
- מכון ז'בוטינסקי בישראל
- 5 במאי
- זמן קריאה 5 דקות
היום לפני 79 שנים התרחשה אחת הפעולות הנועזות ביותר של האצ"ל – הפריצה לכלא עכו. פעולת הפריצה תוכננה היטב ובוצעה בשיתוף מחתרת לח"י. במהלך הפעולה הצליחו להימלט מהכלא 27 אסירי מחתרות (20 אסירי אצ"ל ו- 7 אסירי לח"י) אך גם 182 אסירים ערבים, שניצלו את המצב. בנוסף נהרגו 9 לוחמים (7 אנשי אצ"ל ו- 2 אנשי לח"י), נתפסו 8 לוחמים, שברחו מהכלא, ו- 5 לוחמי אצ"ל מהכוח הפורץ.
זמן קצר לאחר מכן נשפטו 5 לוחמי האצ"ל, שנתפסו מהכוח הפורץ – 2 הלוחמים אמנון מיכאלוב ומנחם אוסטרוביץ נידונו למאסר עולם ו- 3 הלוחמים אבשלום חביב, מאיר נקר ויעקב וייס נידונו למוות וב- 29 ביולי 1947 הועלו לגרדום בכלא עכו, כאשר שירת "התקווה" על שפתותיהם.
פעולת הפריצה לכלא עכו זכתה להד תקשורתי משמעותי, שהשפיע במידה רבה גם על החלטת "ועדת אונסקופ", הוועדה המיוחדת מטעם האו"ם לסוגיית ארץ ישראל, לסיים את המנדט הבריטי בארץ ישראל.
בארכיון המכון שמורים שני מכתבים בשפה ההונגרית, ששלח יעקב וייס לחבריו מתאו בבית הסוהר המרכזי בירושלים. במכתבים תיאר וייס, בין היתר, כיצד נתפס על ידי הבריטים עם חבריו אבשלום חביב ומאיר נקר במהלך פעולת הפריצה לכלא עכו. המכתבים נשלחו לחבריו באמצעות חברו של וייס יצחק פרידמן (אימרה), שאף הוא היה פעיל באצ"ל.
לציון 79 שנים לפעולת פריצת כלא עכו על ידי אצ"ל ולח"י אנו מביאים בפניכם קטעים ממכתביו של יעקב וייס לחבריו מבית הסוהר המרכזי בירושלים:
המכתב הראשון:
"... כיצד תפסו אותי? הסימן שנקבע לנסיגה היה תרועת חצוצרה. היינו שלושה בנקודה האחרונה שממנה הייתה מכונית אמורה לאסוף אותנו. לא קיבלנו האות והיא נסעה בלעדינו. ניסינו להימלט ברגל, אבל היינו מוקפים. נכנענו לאחר שהתחמושת שלנו אזלה. קיבלנו מכות וכל מיני "דברים טובים" נפלו בחלקנו. מוטב היה לו השתמשנו ברימון האחרון לעצמנו נגדם, אבל מה לעשות, "החכם" לומד על בשרו – ואנו כאן.
על מה שהתרחש בבית המשפט תדעו מן העיתונים. שעמום אין קץ לשבת כל היום ולשמוע שקרים. עכשיו אני רואה באמת עד כמה השקרים נבזיים ואיך בית המשפט הוא תיאטרון. מתחשק לנו לירוק בפניהם. קרוב לוודאי, שהמשפט יימתח עד לסוף השבוע. עד אז נהיה כאן; לאחר מכן יחזירו אותנו לעכו. אין מקום לאשליות – פסק הדין יהיה חבל התליה. אם לא יקרה משהו בינתיים נעלה לגרדום. דבר זה אינו מפחידנו, משום שאחרי הכל היינו מוכנים לזה, אבל מרגיזה הדרך שבה נתפסנו. חוסר אחריות וטמטום – ואלו התוצאות. אבל כלום כבר לא משנה וחבל להתמרמר.
ניסיתי לכתוב לאחותי אבל בסופו של דבר לא הצלחתי. לא מצאתי מה לכתוב. המסכנה לא תבין מדוע אחיה צריך היה להסתבך בדבר כזה. היה כאן בן דודי לביקור אצלי, כך שהוא יודע הכל. אם תקבלו כסף מן המעביד שלי, שלח עשר לירות לקרוב שלי, "מגדל החזירים", שאותם אני חייב לו - איני רוצה שיחשוב שגרמתי שיתלו אותי כדי לא להחזיר לו.
... בקשר לרינה, לולא נתפסתי אולי היה מתפתח ביננו משהו. אני מצדי הייתי מוכן. אבל, לדעתי, במצבי הרי זה קומי וגם טראגי לדבר על הנושא. אתה יודע שכעת אין לי עיסוק אחר מאשר מחשבות על העבר. דברים רבים עולים במחשבתו של אדם, בעיקר בקשר לעניינים אלה. מצד אחד אני מצטער שלא קרה כלום, כי יכול היה להיות לי עוד זיכרון יפה אחד. מאידך, אני שמח שנחסכה ממנה אי נעימות. אם ברצוני להיות כן עם עצמי, הצער גדול מן המשפחה. מה לעשות, האדם הוא בן תמותה עלוב, החושב על עצמו תמיד. מכל מקום, תמסור לה דרישת שלום ומוטב שלא תהרהר בעבר ותחשוב על העתיד. שתהיה חזקה, ואם היא כבר חושבת עלי, שתעבוד גם במקומי. אל תשכחו להעביר את המסר, כך לפחות אני יודע שמה שעשינו יביא לתוצאות, לפחות לנכדנו. דבר יפה באוזני הנערים ותלהיב אותם...
ולמפקדים שלנו תאמר שזוהי פקודתי ובאלה המילים אני נפרד מהם. שיעמלו כדי שהקן יהיה ראוי לשאת את הדגל שנמסר לנו – במקום כל אחד שנופל צריכים לבוא עשרה אחרים. דבר זה תלוי רק בהם. אני מקווה שלא יאכזבו אותך והעתיד יוכיח שהסבל לא היה לשווא. דרישת שלום ממני לכולם, ואני מאחל שעבודתם תישא פרי.
... תסלחו לי שרק כמה שורות אני כותב לכם [בעברית], אבל "הונגרית" יותר קלה בשבילי, לכן כתבתי את רוב הדברים ליהונתן. בכל פנים אם ברצונכם, אז הוא יתרגם לכם את הכל. אנחנו מרגישים כולנו טוב. החברה כאן בעכו כמו פה קבלו אותנו יפה מאוד. חיסרון היחידי (מלבד חופש, בחורות וכו') רק בסגריות, אבל על זה אי אפשר לעזור. זמן מוגבל לשבת בבית סוהר לא כל כך נורא. ולנו יש הסיכויים שלא נשב הרבה זמן. אין דבר עד שחיים, אנו מקווים שיהיה יותר טוב. אני רק מבקש מכם ואני בטוח שלו בקשתי גם תעשו, תעבדו במקומנו, והעיקר תנקמו אותנו. בשביל ציון יש דרישת שלום מחיים (פתח תקווה, ליל ההלקאות).
... מאחל לכם כל טוב ויותר מזל מאשר לי היה.
... כאשר לקחו אותנו למשטרה, ראובן [שמעון עמראני, אחד מלוחמי האצ"ל שנהרג במהלך הפריצה] גם היה באוטו. הבחור המסכן סבל מאוד. תמסור להוריו שהם יכולים להתגאות בבנם. הוא סבל באומץ את הכאבים. אני קורא להוריו שיהיו גם הם אמיצים וחזקים... תמסור להם שגם אנו כואבים את כאבכם, אבל צריך לחשוב על מטרת מלחמתנו וכך קל יותר לשאת את הכאב.
... מסור דרישת שלום ממני לבחורים ובמיוחד לחברה שלי. תאמר להם שאפילו שהאנגלים מכים עד מוות זהו רווח נקי. ובכן, השתדלו! כל המרבה הרי זה משובח!"
אחד ממכתביו של יעקב וייס לחבריו מבית הסוהר המרכזי בירושלים
ארכיון מכון ז'בוטינסקי /
המכתב השני:
"... היינו יחד עם ראובן בשעותיו האחרונות... אפשר היה להצילו. במשך ארבע שעות הוא שכב פצוע ללא עזרה ראשונה, אבל על זאת אין צורך לפרט, כי אתם יודעים על כך בדיוק כמוני. לי היה מזל, אם אפשר לכנות זאת כך, שהם רצו לירות בי מייד במקום, אבל הגיע קצין אחד שהגיע לפתרון מחוכם: הוא מעדיף לראות אותי תלוי בצווארי מאשר לירות בי. הייתי אומר שזוויות ההסתכלות שלנו שונות, אבל העיקר שאני חי עדיין. כידונים ונגישות למיניהן "עודדו" אותנו עד שהגענו למשטרה. על עכו אין הרבה מה להגיד. החברה קיבלו אותנו כ"גיבורים" של עכו, וגם כאן בירושלים. לאחר כל זאת מעט "תכלס" – מחר תתחיל הדיון בענייננו בבית המשפט. אני חושב שאתם יודעים כמוני מה הסיכויים (כנראה שאני אגיע גבוה). כולנו יודעים זאת והיינו מוכנים לכך. עכשיו אני רואה את התמונה השלימה – זוהי הדרך היחידה ואין אחרת. זו הדרך, ובה אנו חייבים ללכת, גם במחיר שאנחנו שילמנו. איני רוצה לנאום ולהיות גיבור לאומי, הרוצה לומר מילים גבוהות וחכמות לדורות הבאים, אבל כך אני מרגיש ואני כותב זאת נאמן לאמת. יכול להיות שלא תהיה לי עוד הזדמנות להעביר אליכם מכתב, משום כך אני כותב כל זאת. עליכם להמשיך ולא רק להמשיך אלא גם לעבוד במקומנו. חוץ מזה כולנו במצב רוח טוב ואנו מחכים למאורעות הבאים מתוך אמונה שהעתיד יהיה טוב ויפה יותר.
ברצוני לבקש מספר דברים קטנים. נא סדר את החשבון עם בן דוד; בכל מקרה, תוסיף עוד 2 – 3 לירות על כל מה שיבקש. 5 לירות תן לשמואל ו-10 לירות תן לקרובי "מגדל החזירים". אם אפשר תעביר זאת אישית לו. הנדלר, תל אביב, רחוב גוטליב 17. אצל אברהם, הג'ינג'י הקטן, יש לי פגיון. קח אותו ממנו ותן אותו לרינה. במקרה שאני מסיים את הקריירה את כל המטלטלין ונכסי הדל אני משאיר לשני האימרה. אני חושש שלא תתעשרו ממני. עד כאן החלק העסקי..."
© מכון ז׳בוטינסקי בישראל
כל הזכויות שמורות - שימוש בתצלומים ובטקסט באישור ארכיון מכון ז׳בוטינסקי בלבד
